בית » חינוך / קהילה

עדה לנצח: צילה פיין

מערכת גלילון ד', 18/04/2012 - 8:13am

 

"... שמי צילה פיין נולדתי בשנת 1918 בזרסאי, ליטא.

במהלך מלחמת העולם השנייה התגוררתי בקובנה שבליטא, ועברתי את זוועות המלחמה בגיטו קובנה.
כאשר הגרמנים פלשו לקובנה, הם אספו את כל היהודים בגיטו בסלבודקא בשנת 1941.
כל יום עבר בפחד מפני הגרמנים והצפוי לנו. כל פעם לקחו יהודים, חטפו ורצחו אותם. לעיתים קרובות לא ידענו כלל היכן נרצחו. בגיטו שרר רעב גדול ומאות יהודים מתו מחוסר תזונה וממחלות.
בשנת 1943 כאשר פינו את הגיטו, בוצעו משלוחים למחנות הריכוז. את הנשים, ואני ביניהם, שלחו לשטוטגף ואת הגברים שלחו לדכאו. בשנת 1944 הצבא האדום כבש את קובנה ושיחרר אותנו.

בגיטו נולדה ביתי הבכורה, דבורה. מאחר ואסור היה ללדת בגיטו, על פי צו הגרמנים, מסרנו, בעלי ואני, את התינוקת למשפחה ליטאית בעיר במטרה שישמרו עליה. מכיוון שהיה צורך להסתיר את זהותה היהודית של התינוקת, צבעו את שערה לבלונדיני, ענדו על צווארה צלב, שאותו ענדה כל הזמן ואסרו עליה לדבר בגלל מבטאה היהודי שעלול היה להסגירה.
בעלי, אברהם, ז"ל, נרצח על ידי הגרמנים כאשר ניסה לצאת מהגיטו אל העיר כדי לראות את ביתנו. אברהם עבד בגיטו בפחחות, ונרצח בשנות ה- 30 לחייו.
בגיטו שרדתי בזכות עבודתי במתפרה בבתי המלאכה. היתה לי תעסוקה, כך לא נחשבתי בעיני הגרמנים "לא נזקקת", בכל גם הרווחתי את לחמי ונשארתי בחיים.
בביתנו שבגיטו בנינו ריצפה כפולה ומתחתיה התחבאנו כל פעם שראינו כי נשקפת לנו סכנה מהחיפושים הבלתי פוסקים של הגרמנים. הגרמנים היו עוברים מבית לבית ומחפשים יהודים וחפצים בעלי ערך, כאשר נודע לנו על כך, ירדנו למרתף שבנינו ומעלינו היתה ריצפה כפולה, וזאת כדי למנוע את ההד שהיה נוצר כאשר הגרמנים היו דופקים עם מקלותיהם על הרצפה כדי לחפש מקומות מסתור.
כך ניצלנו מהאקציות הנוראיות שהגרמנים היו מבצעים במהלך שלוש וחצי השנים שחיינו בגיטו.
בסוף המלחמה הגעתי לעיר לחפש את בתי, אך המשפחה שמסרתי לה אותה, לא היתה עוד באותו מקום. התחלתי לחפש אותה יחד עם אחי קתריאל.
רק הודות לסיפורים ששמענו מפי יהודים שהתכנסו בבית הכנסת, גילינו כי יהודי אחד ראה ילדה נראית יהודיה ונמצאת באחד הכפרים בסביבה.
כאשר הגענו למקום בו היתה בתי, בעל המשפחה הליטאית, לא היה מעוניין כלל למסור לנו אותה בחזרה והתחנן שנשאיר אותה בידיו כי הוא חשוך ילדים. הוא אף אמר כי ישלם לנו כדי שלא ניקח ממנו את הילדה.
דבורה, בתי, היתה נוצרייה לכל דבר, הלכה עם צלב כל הזמן, מבטאה היה מושלם בהתחשב בכך שהיא יהודיה והיה לה מבטא שונה לחלוטין וכאשר ראתה כי אני רוצה לקחת אותה, שאלה את "אביה": "מה היהודייה הזאת רוצה ממך?" לא היה לה מושג על זהותה.
כעבור יומיים לקחנו אותה, בסופו של דבר.
 
אחרי המלחמה שרדו ממשפחתי – אימי, אני ושלושה מאחיי: מאיר, צבי וקתריאל.
לפני המלחמה משפחתי כללה חמישה אחים: מיכה, צודיק, צבי, מאיר, ואברהם ושני אחיות: אסתר ואני. אבי אפרים ואימי ציפורה ניצלו גרישה ודודה אסתר – ברחו לרוסיה כמה ימים לאחר תחילת המלחמה.
אחרי המלחמה  בשנת 1948 התחתנתי עם גדליה ז"ל וחיינו בקובנה. ונולדו לנו שתי בנות חנה ב1949  וחיה 1958
עליתי לישראל בשנת 1971 יחד עם בתי הצעירה, חיה. בעלי ואימי.
בתי הבכורה, דבורה עלתה לישראל בשנת 1979, עם בעלה ובנה.
בתי האמצעית חנה עלתה לישראל עם משפחתה עוד בשנת 1969 כאשר היא בחודש 8 להריונה עם בנה בכורה..."

הראיון  עם צילה נערך ב- 1 בינואר 1993, בבת ים.
צילה פין גידלה את משפחתה בישראל – 3 בנות, 3 חתנים, 7 נכדים ונכדות, 6 נינים.
צילה נפטרה בינואר 2005 ונקברה על ידי משפחתה האוהבת במושב גן חיים.
האחיין של אב המשפחה ששמרה על ביתה דבורה, ניקולס טלאצ´קה, חי כיום בליטא וקיבל את אות חסיד אומות העולם לפני כ- 10 שנים.

בתמונה: צילה פין וקתריאל אחיה בבית הקברות היהודי בקובנה, לצידו של קבר האב, אפרים קובלנץ אשר שרד בשואה ונפטר בשנת 1950.
צולם באוגוסט 1992 במהלך ביקור שורשים בליטא.
תמונת אצבע גלילון: 
הצגה בעמוד ראשי: 
אנכי